האסון
אני לבד בבית. שולה בר, חברה שלי, מתקשרת. "תפתחי טלוויזיה. ערוץ 10," היא אומרת, ומוסיפה מייד, "אבל זה לא הם."
"הם" אלה בעלי ובעלה, השותף של בעלי, והחבר הטוב של בעלה.
ראובן ציגלר, עמוס בר, טייס קרב וטייס אל על וחבר קרוב שאשתו, זאת שהתקשרה, חברת גרעין שלנו מגיל 17; אורי לוי, השותף של ראובן במר-טר, חֶברה לעבודות ימיות שבנתה את כל המרינות בארץ, חילצה אוניות טובעות, בנתה רציפים בנמלים; דורי (דורון) אמיר, איש חיל הים, מפקד צוללת, שהיה טייס חובב. והוא גם הבעלים של המטוס.
ראובן היה אז בסיומו של פרויקט בנייה של רציף חדש בנמל חיפה. אורי ניהל את העבודה ברציף הפחם בחדרה. חֶברה מצליחה של שני אנשים שאהבו את עבודתם ולא עזבו מעולם את "השטח".
ב-6 באוגוסט בערב ראובן חוזר הביתה ואומר: "אנחנו טסים מחר עם דורי לקפריסין. לפגישה. חוזרים בערב."
"אתה?! עם דורי?! מה קרה?" אני יודעת שהוא "לא אוהב", בלשון המעטה, מטוסים קלים.
"עמוסיק בא איתנו." אה. אם עמוסיק בא, הוא שקט. זה מסביר הכול.
אז נוסעים עם דורי, כי בטיסות המסחריות הרגילות ממריאים מוקדם בבוקר וחוזרים מאוחר בלילה, וזה – לא בא בחשבון. כי צריך לחזור בחמש אחה"צ ל"שטח". לראות שהכול בסדר ושום דבר לא התמוטט.
אני בכלל לא דואגת. אני, אין לי פחד טיסות.
עמוס "מסדר" את הטיסה עם דורי, החבר שלו, ומרגיע את ראובן, שכמעט מתחרט, כשהוא מבטיח לו שהוא מצטרף לטיסה. שולה, שדיברה עם ראובן כשהיתה עם עמוס במכונית, מנסה למחות, וכשהיא נכשלת היא אומרת לראובן, החבר הטוב שלה: "תכתוב צוואה."
עכשיו אנחנו בחמש אחר הצהריים. הטיסה אמורה לנחות ובטלוויזיה מדברים על מטוס שמגיע מקפריסין ומתרסק. "זה לא הם," שולה אומרת, "בטלוויזיה אומרים שזה ססנה, והם טסו ב…"
"זה הם, שולה. אז בטלוויזיה אומרים. הם לא יודעים." אני כבר יודעת.
יעל, אשתו של אורי, שעובדת בחברה שלהם, מֶר-טֶר, איתנו על הקו.
אני מצלצלת ליוני, הבן הצעיר, היחיד שנמצא בארץ. "בוא הביתה." הוא לא שואל למה. ברור לו שמשהו קרה לאבא. הוא חושב על תאונת דרכים, הוא לא ידע על הטיסה.
יוני מגיע. ירון לונדון, שעובד איתי באותם ימים על סידרה לטלוויזיה בא. יוני אומר שהוא לא יצלצל לאחים שלו, שחיים בניו יורק ונמצאים בעיצומה על עבודה על תקליט חדש ללהקה שלהם, עד שלא יידע בוודאות שזה הם.
פינק נויז בעבודה
אני מבקשת מירון שיתקשר לדסק של החדשות ויבקש את השמות של הארבעה. הוא מקבל שלושה שמות לא מוכרים ואחד עמוס בר. עכשיו ברור שזה הם ושבטלוויזיה עוד אין אינפורמציה מדויקת, כרגיל במקרים כאלה.
יוני מצלצל לאיתמר בניו יורק ואומר לו לעלות עם הטלפון לקומה שמעליו, ליובל. יובל עובד עם שרון סולמי, הסולנית של הלהקה שלהם. נסה, אשתו של איתמר, עולה גם היא. יוני מספר להם. לימים שיחת הטלפון הזאת תיתרגם לשיר שובר לב של איתמר.
בשלב הזה הבית כבר מלא בעשרות אנשים. הילדים מגיעים מניו יורק ביום שישי, ישר להלוויה של אורי בכפר שמריהו. ביום ראשון ראובן נקבר בעינת. דורי נקבר בעין הכרמל.
עמוסיק חי. הוא מאושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה. הוא יצא מהמטוס על הרגליים, נתן את השם של שולה ואת הטלפון שלה ואמר, לכו לשם. יש שם עוד שלושה.
באמבולנס הרדימו אותו. הוא היה שרוף עם דרגת כווייה גבוהה. עף מהמטוס, עם הדלת ביד, אבל בדרכו לאדמה עבר דרך כדור אש. הוא מת אחרי חמישה שבועות של ייסורים. הוא נקבר בעין הכרמל.
בשבעה היו בבית מאות אנשים בכל יום. שתינו הרבה וויסקי. "לחיי המנוח", כמו שאמר נתן זהבי. אני זוכרת את עצמי מרחפת בענני אלכוהול. שנים ראובן התחנן שאשתה איתו כוסית וויסקי וסירבתי.
זה רק אחד מהדברים שאני מתחרטת עליהם.
הדבר הנוסף הוא אוזן קשבת שלא היתה לי לסיפורים שלו על העבודה. הייתי העורכת הראשית של הוצאת ידיעות אחרונות (לימים ידיעות ספרים) ושקעתי כולי בקריירה המאוחרת שלי. כל יום, כשחזר מיום עבודה מתיש בשטח, ברעש איום של מכונות ענק, מנופים, כלי שיט, ומה לא, ובמתח עצום של חרדה לשלומם של הפועלים, היה הבית הומה ורועש. הילדים ניגנו עם החברים שלהם בחדר של יובל, ב"אולפן". ראובן ביקש רק שני דברים: "שינמיכו קצת" (לא עזר) ושאני לא אדבר על העבודה שלי (לא עזר).
ב-13 באוגוסט, באמצע השבעה, הילדים כיבו פתאום את האור והדליקו 61 נרות קטנים. זה היה יום ההולדת שלו.
היינו יחד מגיל 15 היחסים היו סימביוטיים לגמרי. מישהו שהתבונן בנו פעם מן הצד אמר שנראה לו שיש לנו יחסים "פתולוגיים באופן חיובי". לא יצאתי מהבית בערבים בלעדיו. לא הלכתי לסרט בלעדיו. לא נסעתי לחו"ל בלעדיו (חוץ מנסיעות עבודה).
הפלגתי איתו בכל שבת ולפעמים בחופשות להפלגות רחוקות יותר, למרות שלא אהבתי את הים כמוהו.
הוא היה בן הזוג היחיד מכל עובדי ההוצאה שהיה בא איתי לאירועים של ההוצאה (הבנות אהבו אותו והוא אותן).
גדלנו יחד. בתיכון בגבעתיים, בנוער העובד בקן בורוכוב, בצבא בגרעין הנח"ל, בהיאחזות גרופית בערבה, בקבוצת כינרת בעמק הירדן, במשמר דוד, קיבוץ היעד.
התחתנו ב-1970. בני 23. נחשבנו זקנים. נולדו לנו שלושה בנים.
בדצמבר 1989 אני יושבת בפגישה עם חבר במסעדה ופתאום קמה ואומרת לו שאני חייבת להגיע הביתה. לא יודעת למה. טלפונים ניידים לא היו אז. אני מגיעה הביתה ומפעילה את המזכירה האלקטרונית. יש שם הודעות מאורי, השותף של ראובן. זה לא הגיוני. ברור לי שמשהו קרה.
בשבועיים האחרונים ראובן ואורי לא היו בבית. הם היו על דוברה בלב ים, עסוקים בחילוץ מיכלית שטבעה מול חופי הרצליה. מבצע מסובך ומסוכן. המשימה צלחה. הם עבדו מסביב לשעון והביאו את המיכלית לחוף מבטחים במספנה בחיפה.
באותו יום הם הגיעו לקחת את הדוברה שלהם ממרינה תל אביב. מנהל המרינה מבקש מהם שיזיזו לו, עם המנוף שעל הדוברה, שתי אבנים ענקיות. ראובן מזיז אותן. ואז, תשוש ועייף עד מוות, הוא מכניס את היד לגלגל השיניים של המנוף. היד "נטחנת" שם. ראובן עוטף אותה בחולצה. אורי כמעט מתעלף. הם הולכים על הרציף ומגיעים למסעדה שבמרינה. מזעיקים אמבולנס. מגיע אחד, לוקח את ראובן, אורי נוסע אחריהם. אמבולנס נוסף עם טיפול נמרץ עוצר באמצע הכביש ומעבירים את ראובן אליו. נוסעים לאיכילוב. שם רוצים לקטוע לו את היד. שני רופאים צעירים מתמהמהים. אחד מהם שואל את ראובן מאיפה הוא מוכר לו. "אולי נעביר אותו למחלקת הידיים בתל השומר?" הוא מתייעץ עם חברו.
ראובן מועבר לתל השומר. כשאני תופסת את אורי הוא נוסע אחרי האמבולנס בדרך לשם.
בשנתיים הבאות ראובן עובר 10 ניתוחים. את חלקם הוא מנהל בעצמו וזה סיפור גדול שאין כאן די מקום לספר אותו. חלק מהרופאים חושבים שכדאי פשוט לקטוע את היד המרוסקת, שממילא שלוש מאצבעותיה קטועות, ולמנוע את כאבי התופת. אבל ראובן ופרופסור יואל אנגל, מנהל המחלקה, רוצים להילחם.
במהלך השנתיים האלה הוא בונה, יחד עם אורי, את מרינה הרצליה, הראשונה מבין המרינות בארץ שהם יבנו. החשש של הרופאים שהוא יתמוטט נפשית בגלל גודל הפציעה מתבדה. בין ניתוח לניתוח הוא בשטח. על משככי כאבים קשים. עם "ואגנר" מברזל שתקוע לו בתוך היד המרוסקת. גם זה סרט בתוך סרט. ספר בתוך ספר. סיפור בתוך סיפור.
בכספי הפיצויים המופחתים שיקבל על הפציעה (הוא סירב להגיד שהוא לא יכול לעבוד, למרות שאיבד יד וקיבל 100 אחוזי נכות תפקודית מהביטוח הלאומי) הוא קונה את סירת חלומותיו. סירה מפלדה החומר האהוב עליו. הוא משפץ אותה ומכשיר אותה להפלגות. אנחנו מבלים הרבה על הסירה. הוא קונה אותה ממשפחה שמגיעה למרינה אשקלון (שגם אותה בנה) מוונקובר שבקנדה, ומבטיח להם להחזיר אותה בבוא היום לצרפת כמו שתיכננו לעשות, שם היא נבנתה.
הוא מחליף את שמה ממוגלי ל Black Dolores על שם דמות מסיפור של דיימון רניון, הסופר האהוב עליו.
כשראובן נהרג יוני מחליט לאתר את בוני הסירה בצרפת ולהביא אותה לשם, כמו שראובן הבטיח. הוא יודע שראובן התחיל לחקור את מוצאה ברשת וכמעט כמעט הצליח לאתר את בוניה.
חומרי הסרט Black Dolores מחכים לגאולה. כמאה שעות של צילומים שמספרים את הסיפור המדהים של הסירה הזאת, האנשים המופלאים שבנו אותה, המסע של יוני לצרפת במלאת שנה למותו של אבא שלו, האחים שלו שמצטרפים אליו להפלגה ברומא, אמא שלו שמצטרפת עם ליאורה, חברה, במרסיי; המפגש המרטיט עם האנשים האלה שמקבלים את יוני כאילו היה בנם האובד ואת בלק דולורס ,שפעם קראו לה מוגלי, ושעליה .. טוב, הסיפור כולו בבלוג של יוני .
אבל עכשיו אנחנו ביום הזה שבו התהפכו החיים שלנו על פיהם. היום שבו הכול נקטע.
הילדים נשארו פה שלושה חודשים, עד שהבהרתי להם שצריך להמשיך את החיים מהנקודה שבה הם נקטעו. הם חוזרים לניו יורק. איתמר היה אז נשוי לנסה ראיין, ציירת מאירלנד. יובל הכיר את לורנס, אשתו לעתיד. חודשיים קודם היינו בניו יורק, כך שלמרבה המזל ראובן הכיר אותה והיא אותו.
באוקטובר 2009 נולדה לאיתמר ונסה ליר, הנכדה הראשונה. ראובן, שהשתוקק כל כך לנכדים, לא זכה להכיר אותה.
בנובמבר יובל ולורנס התחתנו בניו יורק. במסיבת החתונה שנערכה בבר בווילאמסבורג יוני הקרין סרטון קצר ומרגש שהורכב מצילומים שראובן צילם בחופשה בת היומיים שבילינו עם יוני ויובל ולורנס.
יוני וגבריאלה, שחקנית מגרמניה, נישאו ב-2010 . גבריאלה הביאה איתה לחיינו ילדה מקסימה בת שנתיים, לאבינה, דוברת גרמנית שוטפת, שתוך חודש למדה עברית שוטפת והחליטה לקרוא ליוני אבא ולי אוּמה עליזה (סבתא בגרמנית); ראובן לא הכיר את גבריאלה ואת לאבינה. ליר של איתמר ונסה בת 13 היום. הנרי של יובל ולורנס בן 11. לאבינה בת 15. אנוק, שנולדה ליוני וגבריאלה היום בת 11. האושר האינסופי עם הנכדים יהיה לנצח מהול בעצב ההחמצה.
2009-2008
שנת האבל של יעל ושלי היתה שנה של מלחמות ומאבקים שלא יכולנו לשער את עוצמתם. זה היה בית ספר לחיים שאני לא מאחלת כמותו לאיש, אבל מודה שלמדתי המון.
קודם כול, למדתי איזה עבודה מרתקת היתה לראובן. ואיזה מטומטמת הייתי שלא ידעתי. הייתי שקועה בגידול שלושה ילדים, בימים שאבות לא נראו בחוצות עם עגלות או מנשאים, נגיד את זה ככה.
ראובן עבד קשה תמיד. בשנים הראשונות עוד למד הנדסה באוניברסיטת תל אביב ונלחם במלחמות ישראל תוך כדי עבודה. היתה לו חברה לתיקוני אוניות, בין השאר. אחר כך חבַר כשותף לאורי במֶר-טֶר (ים-יבשה בצרפתית), חברה לעבודות ימיות.
יעל, אשתו של אורי, התמנתה למזכירת החברה. אורי ויעל הכירו במהלך הבנייה של מרינה הרצליה שם עבדה יעל בחברת השמירה. במרינה הרצליה גם אני עבדתי. יותר נכון לומר, "עבדתי". ישבתי בקרוון ש"נתלה באוויר" על כלונסאות, ערכתי ספרים ועניתי לטלפונים. גם יובל עבד שם קצת. משהו שקשור במדידות.
ארז, מנהל העבודה והמנופאי בחברה, קרא לו סטיבי, כי הוא בעיקר ניגן לעצמו בגיטרה.
אחרי הקמת מרינה הרצליה אורי וראובן בנו את מרינה אשקלון (האהובה עליהם מכולן); את המרינה הכחולה באשדוד; והמשיכו בעכו (שיקום יסודי של המרינה הישנה) ובחיפה (בנו את המרינה בקישון). במקביל ובהמשך הם בנו רציפים חדשים בנמלים אשדוד וחיפה, ועוד ועוד (קצרה היריעה לפרט את מפעלותיהם).
בעת האסון ראובן עבד בנמל חיפה בבניית הרציף החדש, פרויקט שעמד בפני סיום, ואורי היה אחראי על הפרויקט בתחנת הכוח בחדרה, פרויקט שהיה סיבת הנסיעה לפגישת העבודה בקפריסין, ובמסגרתו עמדו להעביר בים צינור ענק מקפריסין לחדרה (מבצע מסובך שהושלם בהצלחה לאחר מותם).
לא אספר פה את קורותינו, שלי ושל יעל, בשנה הזאת, שבה נמנע מאיתנו להתאבל על האובדן של בני הזוג שלנו. אומר רק, באמת בקצרה, שהיו שם בנקים שהתנכלו לנו, פשוטו כמשמעו, היו אנשים שניסינו לשים לנו רגליים, וחברות גדולות שלטשו עין על החברה. בתוך כל זה היה עלינו לנהל חברה בת 70 עובדים. לי לא היה כל מושג איך ומה עושים. היינו צריכים לשמור על העובדים שלא יברחו, איימו עלינו שזה מה שיקרה, אבל התברר שהנאמנות והאהבה לראובן ולאורי, שהיו מנהלים נפלאים וחברים שווים לעובדים שלהם, גברו על הכול. נתקלנו בקְנָאות ותככים אבל גם זכינו באהבה גדולה. הידע שהיה ליעל כמזכירת החברה, והמעורבות של רועי, הבן של אורי, שעבד בחברה, שמרו עלינו.
זאת היתה שנה של אימה ופחד אבל גם של סיפוק גדול. עשינו את זה! מכרנו את החברה, אומנם ברבע משוויהּ אבל בסכום שמאפשר לנו להמשיך את חיינו. האסון קטע פריחה גדולה שהחברה שגשגה בה בשלוש-ארבע השנים האחרונות. הם היו בדרך לשיאים חדשים. לא היתה בארץ חברה מוצלחת בתחום העבודות הימיות כמו מֶר-טֶר, כך אמרו לי בכירי האנשים בתחום, מרשות הנמלים דרך ראשי חברות ענק במשק. לא רק, אם כי בעיקר, בגלל איכות העבודה, כי אם גם בזכות היושר, היושרה והאמון המוחלט שנתנו בהם. "מה שהיה לראובן בראש," אמר לי מנהל בכיר ברשות הנמלים, "זה לא פחות מאוצר מדינה."
במרץ השנה יעל הפסיקה את עבודתה במר-טר שבה המשיכה לעבוד לאחר שמכרנו אותה לחברה קפריסאית שאת בעליה פגשו ראובן ואורי בנסיעה הקטלנית לקפריסין, ולשותף הישראלי שלהם, מיקי שמנהל אותה עד היום.
לאחר המכירה היה עלינו להתמודד עם תביעה משפטית שבה תבענו גופים שונים שתרמו ברשלנותם לתאונה. האשמה התורמת הוכחה אבל אנחנו הודענו מראש שלא נתבע את עזבון הטייס ולכן המשפט הארוך והמתסכל הסתיים בפשרה.
יכולנו להתפנות לתהליך הנצחי של האבל.
האבל
האובדן של ראובן, שהיה אהוב/מאהב, חבר, אב לילדי, במשך 46 שנים, מתבטא אצלי היום בתחושה עזה של החמצה, כמעט רק בתחום אחד: נכדים.
ראובן השתוקק לנכדים ולא זכה לראות אותם כשנולדו. הוא רצה בת ופיספס את שלוש הנכדות היפהפיות והמקסימות שלו.
הוא החמיץ את ההיכרות עם הנרי, הנכד היחיד שלנו, שכל כך הרבה מתכונותיו וכשרונותיו ממחישים מה היא גנטיקה. כמה יכול היה לבלות איתו, כמה היה נהנה מהילדות, וכמה צער זה נוסך בחיים שהיו צריכים בדיוק עכשיו להיות שלנו.
גם אורי החמיץ נכדים חדשים שנולדו, ויעל איבדה בעל שני אחרי שגם הראשון נהרג בתאונה נדירה. בלי יעל לא הייתי יכולה לנהל את ה"אירוע" הזה. היא חברה שותפה מופלאה.
כאלה הם גם הילדים שלנו, שהתגייסו מייד לעזור בכל שנדרש וכמעט ויתרו על קריירה מוזיקלית מצליחה בניו יורק רגע לפני הפריצה.
לאבל על ראובן ואורי מתווספים אבל וצער עצומים על מותו של עמוסיק, שהתלווה לטיסה מתוך רצון להרגיע את ראובן.
שולי שלו היא חברה-אחות שלי לנצח. הילדים שלהם הם משפחה, גם כשאנחנו לא קרובים פיזית וגיאוגרפית.
את דורי, שהיה חבר של עמוס, לא הכרנו היטב, אלא כחבר של חברים. במהלך המשפט הכרנו את זהר, בנו, וחלקנו, בלב, את הכאב על האובדן שלו ושל אמו ומשפחתו.
