1995 – 2005
במסגרת תפקידי כעורכת הראשית של הוצאת ידיעות אחרונות (לימים – ידיעות ספרים) ייסדתי וערכתי את הסידרה בעריכתי, עם הלוגו של כתב העת לספרות ואמנות שניתן לנו באדיבות נעמי קריים, אלמנתו של יוסי, לזכרו.
הנה טקסט שמספר את סיפורה של הסידרה, במלאת לה עשור:
המכתבים שמודפסים פה היו לי מקור להתלבטות גדולה.
נאמר לי, כשהתחלנו את העבודה על האתר, שצריך "המלצות", ככה אלדד קרא לזה.
המלצות?! נו, באמת.
אז פנינו לסופרים שעבדתי איתם לאורך השנים, שיגידו מלה, וקיבלנו את זה!
עד לרגע האחרון התלבטתי והתחבטתי איך מפרסמים דברים כאלה. חשבתי להחביא אותם איכשהו בתוך האתר, שרק יודעי חן, משפחה וכאלה, יידעו למצוא אותם.
והנה הגיע הרגע. האתר באמת עומד לעלות לאוויר. התייעצתי עם הילדים ומי ששיכנע אותי היה יובל, הבכור: "תגידי," הוא שאל אותי, " מתי לאחרונה נכנסת לאתר של מישהו?"
"אף פעם לא!" עניתי לו.
"אז הנה התשובה. אף אחד לא ייכנס לפה. את עושה את זה בשביל עצמך. אולי בשבילנו. ו … בקיצור, תירגעי."
נרגעתי.
ובכל זאת, אני חייבת תודה ענקית לכל הכותבים כאן, כולם אהובַי
דבי איכנולד:
עליזה יקרה,
עבורי את אבן דרך. עבורי את רמזור.
המקצועיות שלך, ההבנה הכוללת של המשימה והטקסט, והחיבור הנכון,
שנים בנית בעשר אצבעותייך ובכשרונך את המפעל שייקרא ידיעות ספרים. בכל אבן שתרים מוטבע חותמך.
נורית זרחי:
עליזה היא עורכת מלידה. החוש הטבעי שלה לשפה מאפשר לה לשחרר את כתב היד מהתאבנויות ומשפה גבוהה מדי. הבנתה את הטקסט מאפשרת לכותב למצוא במה מדובר ביתר בהירות ואותנטיות. יכולתה של עליזה לעודד את הכותב ולהמריץ אותו מסייעת לכתב היד להיכתב ולהתגבש כספר היוצא לאור.
ראובן מירן:
הנה סיפור קצרצר: חייל נהג משאית תובלה התאהב ממבט ראשון בגדנ״עית צעירה ממנו בשנתיים-שלוש אי שם בחולות געש. לילה שלם בקיץ 63׳ כמעט הם ישבו בקבינה של המשאית שלו ודיברו ודיברו ודיברו. הוא הציע לה חברות והיא אמרה לו שיש לה חבר מגיל 13. השחר עלה, הם נפרדו אבל המשיכו להתכתב ואף החליפו תמונות. ואז בלע אותם ים של זמן. והחיים זרמו לאן שזרמו.
33 שנים אחרי אותו לילה הופיע במשרדה של עורכת סדרת ספרי מקור חדשה גבר בן קצת יותר מחמישים והניח על שולחנה כתב יד ושמו – איך לא? – ״זיכרונות מעונה מתה״. זה היה קובץ ובו עשרות רבות של סיפורים קצרצרים, ז׳אנר שבאותם ימים לא היה מקובל בספרות העברית. העורכת נעצה מבט עמוק בסופר. אתה לא זוכר אותי? היא שאלה. לא, הוא אמר, אנחנו מכירים? היא החווירה כמו הקיר שמאחורי גבה.
לילה בחולות געש, היא אמרה, קבינה של משאית…
למרבה המזל זה היה בימים שעוד היו אסימונים. והם נפלו.
הוא היה הוא, והיא הייתה היא, את הספר היא אהבה ממבט ראשון והוציאה אותו לאור.
כחמש שנים לאחר מכן הוא הגיש לה רומן, ״שלוש סיגריות במאפרה״ קראו לו. 500 עמודים. היא קיצרה אותו באכזריות אוהבת והוציאה אותו לאור.
רצינות, עומק, מקצועיות, אהבה – היסודות האלה הם היא, העורכת המיתולוגית שלי, עליזה ציגלר, ואני אוהב אותה עד היום.
מזל טוב, עליזה יקרה מאוד!
זה אני,
ראובן מירן
עוזי וייל:
סליחה, אבל זה בלתי אפשרי לסכם בשתי שורות את מקומך בחיי, גם כעורכת וגם כאדם, וחוץ מזה הגעגועים רבים גם לעורכת וגם לאדם, וידוע שאי אפשר להקליד עם כאלה געגועים, בטח כשאין לידך עורכת (או אדם) כמוך. אז זהו. תחזרי ומהר.
ירון פריד:
עליזה היא לא רק עורכת בשבילי, זה לא סוד. היא אם ואחות, פרוזה וליריקה, קצינה וג'נטלמנית, כותל דמעות, כומר וידוי, דבש ועוקץ (כי כשמגיע לחטוף קצת עוקץ אז מגיע), אבל הרבה דבש. עברנו ביחד כל כך הרבה שיאים ונפילות, ריגושים ואכזבות, שמחות וחלומות, כאבים ותענוגות, בכמה יבשות שונות, שפשוט אי אפשר לדמיין את החיים בלעדיה.
היא גם יותר צעירה מכולנו, אבל זה לפעם אחרת. והיא תקבור את כולנו!!!
נעמי לויצקי:
״מתחת לסיפור כולו מסתתר סיפור שונה..״ כתבה נורית זרחי בפתיח לספרה "יחסי עם ג׳וני מ׳ "
ומתחת לכל הסיפורים כולם מסתתרת העורכת.
עליזה ציגלר, העורכת שלי בספרי ״ילדה רעה״, היא דוגמה ומופת למה שעורכת אמורה להיות, לפחות בתפיסה שלי.
עתירת ניסיון, דעתנית, קפדנית כשצריך ורכה כמו חמאה מומסת ברגעי התרגשות ודרמה, ויש הרבה דרמה בעבודה המשותפת הזאת.
״ילדה רעה״ הוא רומן אוטוביוגרפי, מעין ממואר שבו מככבים, לטוב ולפחות טוב, אהוביי, האנשים הקרובים ביותר לליבי, אלה שעיצבו ומעצבים גם היום את חיי.
אני לא קליינטית קלה וזה בלשון המעטה, ובספר הזה, מטבע הדברים, עוד יותר. עליזה תמיד ידעה לנווט ברגישות עילאית ומקצועיות חסרת פשרות את דרכה, דרכנו, בין מצבי הרוח, החרדות וההתרגשויות שלי .
תודה עליזה הכי מגיע לך
יוסי וקסמן:
עליזה הביאה אותי להוצאת ידיעות ספרים, ומיד התאהבתי. כי עליזה היא לא רק עורכת של טקסטים, היא אמא ספרותית ממש, והיא מיילדת של מילים ומשפטים, והיא אשת תרבות שיודעת לראות לא רק מילים, אלא גם מדיומים רבים אחרים (אמנות פלסטית, תיאטרון וקולנוע), ולא פעם הייתה לי אפילו השראה ביצירה שלי. מי שזכה לעבוד עם עליזה יודע, זו באמת זכייה גדולה. לחייך, עליזתי אהובתי!
עופרה עופר אורן:
פגשתי את עליזה ציגלר לראשונה זמן קצר אחרי שהחליטה להוציא לאור את הרומן שכתבתי, שירה והירושימה. "הספר הזה ישנה לך את החיים," היא אמרה בביטחון. לא העליתי בדעתי עד כמה היא צודקת. הנוכחות של עליזה בתהליך ההוצאה לאור של שני הספרים שהוצאתי אצלה נסכה בי רוגע וידיעה ברורה שהנחתי בידיים הכי טובות, הכי מפרגנות, הכי מסורות, הכי אכפתיות, את מה שהעזתי סוף סוף לספר לעולם. לא רק הספרים שכתבתי, גם עליזה ציגלר, שינתה לי את החיים.
מלכה אדלר:
הכתיבה החלה אצלי במקרה. במקרה הגעתי לחוג 'כתיבה יוצרת' אותו הנחתה הסופרת ועורכת הספרים המופלאה לילי פרי, חודשיים לאחר שהחל החוג. בצעירותי לא קראתי ספרים, ומעולם לא חשבתי על כתיבה. בחוג התבקשנו לכתוב מידי שבוע שיעורי בית אותם עשיתי תמיד ברגע האחרון כי עבדתי באותה תקופה מאוד קשה. לילי פרי עודדה אותי שוב ושוב להקדיש יותר זמן לשיעורי הבית, וכך אכן עשיתי, ובהמשך היא שלחה לך עליזה – עורכת ראשית של הוצאת ידיעות אחרונות חומר שנכתב על ידי, את קראת ושאלת, "היא משוררת?" מיותר לציין ששירים כלל לא קראתי.
אחרי תקופה מסוימת שלחה לילי עוד חומר שכתבתי, ואת שאלת, "האם אותה גיבורה מופיעה אצלה בכל שיעורי הבית שהיא עושה?" לילי פרי אישרה זאת ואת עליזה הצעת שאחבר את כל הקטעים, ואתחיל לכתוב אותם מההתחלה כספר פרוזה.
אני זוכרת שנחנקתי מדברייך וכך החל מסע נפלא עבורי. בזכותך עליזה, הוצאת ידיעות אחרונות הפכה לבית עבורי. תמיד היו לך הערות מלמדות, מילים חמות ומעודדות, וחיוך מחבק. אין ספק שהיכולת הזאת שלך לדמיין קטעי שיעורים קצרים כספר פרוזה ומתן ההזדמנות לכך, פתחו בפני את עולם הספרות בו אני עוסקת עד היום.
כשיצא ספרי השני, העוסק בשואה, כתבת הקדמה ארוכה – איזה מילים מרגשות ומחזקות. פתחת ב- "משהו אישי" וסיימת ב- "קראו את הספר הזה. זה קשה, מרתק, מטלטל, מרעיד – אבל זו חובה. לא פחות."
זכיתי עליזה שליווית אותי במסע הזה, המון המון תודה לך, תבורכי.
שי צור:
עליזה -קטעים מדברים ליומולדת 70
כשפגשתי לראשונה את עליזה, לפני כבר 16 או 17 שנים, היא מייד הילכה עלי קסם. התפעלתי
מהיופי שלה, מהכריזמה שלה, מחריפות המחשבה שלה, מהכישרון שלה וטביעת העין והאצבע שלה
בכל מה שנוגע באמנויות, מההומור שלה, מהכמויות הבלתי נדלות של האנשים המדליקים שאוהבים
אותה, מהאמהות שלה, מהזוגיות שלה, מהעסקה האפלה והמסתורית שעשתה פעם עם השטן ומונעת
ממנה להתבגר, ומעוד כמה דברים. אבל התאהבתי בה בכל ליבי כעבור זמן מה בתקופת שבוע הספר,
בעקבות מעשה פעוט ומצחיק לכאורה.
אלו היו ימים מטורפים במיוחד. במהלך היום עבדנו בהוצאה שעות ארוכות, וכשהגיע הערב נסענו
היישר משם לדוכנים, ושם נשארנו עד חצות הלילה בערך. אחרי יומיים התחלתי לנקר בשעות
הצהריים על הדפים, אז פיתחתי לי אסטרטגיית הישרדות לשעת חירום – נכנסתי בגומחה שמתחת
לשולחן שלי, נשכבתי על השטיח, או על איזו עליונית, ונמנמתי לרבע שעה. זה עבד כמו קסם.
אבל יום אחד עליזה חיפשה אותי ונכנסה לחדר שעבדתי בו בדיוק כמה דקות אחרי שהשבללתי מתחת
לשולחן. אני התנערתי מייד בבהלה. ציפיתי שתצעק עלי או תנזוף בי, או לפחות תעקם את האף. אבל
היא לא עשתה אף אחד מהדברים האלה. במקום זה היא אמרה, אוי, הערתי אותך. סליחה. ואז היא
הלכה לחדר שלה והביאה משם משהו רך – אולי איזה צעיף מגולגל, אולי שמיכה קטנה, לא זוכרת,
שישמש לי ככרית, שיהיה לי נוח. אני חושבת שנשארתי ערנית עד הערב רק מההלם ומהכרת התודה.[…]
[…]ועוד דבר אחד – כבר תשע שנים בערך שעליזה חיה בלי ראובן, ולא פעם עולה בי המחשבה על זה
שתפנית הגורל האכזרית הזו שאילצה את עליזה לחיות בלי ראובן שקוּלה ללאלץ אדם לחיות בלי
אחת מידיו. זו תמיד האסוציאציה שלי, ובזמן האחרון אני חושבת שהיא לא מקרית. כי הרי ראובן חי
לא מעט שנים בלי חלק משמעותי מאחת מהידיים שלו. אז הוא חי בלי יד, והוא חי מהסיבה הזו
ומסיבות אחרות עם כאב מתמשך, מהותי. אבל הוא גם חי חיים יפים ועשירים ומלאים באהבה יותר
מרוב האנשים שאני מכירה.
אני חושבת שמשהו מהכישרון הזה לחיים הוא הוריש לעליזה, או אולי בעצם הם חלקו אותו תמיד,
כמו שחלקו כל כך הרבה. כי עליזה חיה בלי ראובן, אבל היא לא מפסיקה ליצור ולאהוב ולצאת
להרפתקאות מכל הסוגים. לפעמים היא מזכירה לי פיראט שמשיט זקוף ונחוש את הספינה שלו בלב
הסערה, אבל כמוהו היא גם יודעת עם בוא השקט לשכב על הסיפון ולהתענג על השמש. היא ממשיכה
לדאוג לחצי עולם, והיא תמיד מוקפת, כאמור, באנשים הכי מדליקים, ממגנטת אותם אליה. היא אפילו
למדה לשתות וויסקי. ובשנים האחרונות, עם הופעת הנכדות והנכד שלה – ולי אין ספק שגם בהפצעתם
של ארבעת המופלאים האלה היה לראובן איזה חלק אמרגני – הלב הרחב להתפקע שלה התרחב עוד,
או אולי צימח עוד כמה לבבות, ומי שרוצה לחזות ביופי, באור הזה שדיבר עליו קרבר, שרק ייתן
הצצה מזדמנת בעליזה עם הנכדים שלה וירחב גם ליבו שלו.
אז אני מאחלת לנו שתבחרי לחיות לצידנו את חמישים השנים הנותרות עד המאה ועשרים, ולך, פשוט
שחייך ימשיכו להיות מלאי יופי, שימשיכו להיות מלאי חיים, כפי שהיו עד עכשיו.
אלדד כהן:
עבורי עליזה היא הדמות המשמעותית ביותר בכל מה שקשור להתפתחותי ככותב. הכותרת המקצועית של עליזה ציגלר היא "עורכת", רק שהמשמעות של המילה "עורכת" בהקשר של עליזה הרבה יותר רחבה מהמילה עצמה. עליזה לא רק עורכת שמסתכלת על המילים הנכתבות אלא גם על מי שכותב אותן. עליזה היא בית, חום, וקשר אינסופי. יעידו על כך סופרים רבים המעריצים הן את עבודתה ואת אישיותה.
הכרתי את עליזה כעורכת ראשית של הוצאת ידיעות ספרים. עבדה תמיד עם דלת פתוחה. יכולת להיכנס ולהגיע בכל יום שתרצה, עם כל בעיה. היכולת שלה להתגמש ולהתחבר לכל-כך הרבה סופרים שכותבים בכל-כך הרבה סגנונות שונים זה מזה ולגלות סבלנות ואהבה לכל סגנון ולכל סופר, כל-כך ייחודית לעליזה ולא מובנת מאליה.
טוב שיהיה אתר לעליזה. מסקרן אלו חומרים יאכלסו אותו. הגיע הזמן!
דורי פרנס:
הספרות הטובה ועליזה – אחיות.
הטעם הטוב והחוש למלים – אחים שלה.
בקיצור, במשפחת הספר עליזה ציגלר יושבת בראש השולחן.
מרט פורחומובסקי:
עליזה ציגלר היא לא סתם עורכת. היא מהאנשים הלא רבים שאפשר בקלות להוסיף למקצוע שלהם את התואר "אגדית", וזה ייראה הכי טבעי בעולם. עליזה היא מישהי שהטביעה חותם עמוק בתרבות הישראלית, ב"פרוזה", ב"ידיעות ספרים", ובעשור האחרון ב"ליריקה", מתוך מחויבות אמיתית לאיכות וליצירה, ועבדה עם ענקים כמו נסים אלוני, יורם קניוק, נורית זרחי ועוד ועוד. ולמרות כל הרקורד, כשעובדים איתה, פוגשים בראש ובראשונה אשת מקצוע צנועה, תכליתית ורגישה, שמה שהכי חשוב לה שהספר ייצא הכי טוב. זאת זכות לעבוד עם עליזה.
בהצלחה 🙂
חנה יבלונקה:
איך לעשות את ההפרדה בין חברת נפש לעורכת? לא צריך! את הספר היקר ביותר לליבי "ילדים בסדר גמור" בחרתי, כן בחרתי, להפקיד בידיה של עליזה. יחד יצאנו למסע מלהיב . כמעט ללא דיבור היא הבינה הכל. כל משפט קיבל נשיקה של פֵיה . זרימת העריכה היתה כה חלקה שתוך שבועות ספורים היה הספר, שמכיל כ400 עמודים, ערוך ומוכן לפריצה. מלבד המלים גיבשנו פורמט של ספר מדעי ללא הערות שוליים ולבסוף גם כמעט ללא מלים. עטפנו את הספר בכריכה החמה של דוד טרטקובר, עם טעם הפשטות הרכה של ילדותנו. הייתי קטנת אמונה אבל עליזה המנוסה, שהספרים הם הים שבו היא שוחה, ניבאה בדיוק רב את העתיד לקרות. זה לא מובן מאליו. וכבר הוצאתי כמה וכמה ספרים שבורכו בעורכים טובים. אבל אם עורכת ספרך גם הופכת לחלק יקר בחייך סימן שכאן יש משהו אחר שאינו זמני, ענייני וקטוע, אלא סיפור מתמשך, מלא הערכה, אמון, וחיבה.
יהודית רותם:
הכרתי את עליסה, כשעברתי, בזכותה ובעידודה, להוצאת ידיעות אחרונות, שם יצא לאור ספרי השלישי. מרגע היכרותנו, השתאיתי מן האופן הייחודי שבו פרשה את חסותה על הסופרות והסופרים שהסתופפו בחדרה הקטן והנעים, שהיה לאבן שואבת.
כעורכת ראשית, היא הייתה אם, ואחות, חברה ומדריכה. כל מהלכיה הביעו חיבה, אהבה וכבוד למי שניסו, לפעמים בדם ליבם, להטביע ביצירה הישראלית את מגע ידם ונשמתם.
יחס עמוק של אהבה, צניעות וכבוד מתבטא בדרכה המקצועית עד היום. היא מאמינה בסופרי בחירתה ואינה אוכפת עליהם את דעתה. הערותיה ותיקוניה הם תמיד מינימליים, אך הכרחיים, ובכל אחד מהם טמונים חוכמה, אינטואיציה, ידע והבנה דקה.
רבים מהם, כמוני, קשרו איתה חברות לחיים, כך גם כמה עורכות צעירות שעליסה גילתה את כישרונן, הדריכה והכשירה אותן לייעודן באכפתיות, במעורבות, ובשותפות לב.
כן, אני קוראת לה עליסה, לא בגלל שארץ פלאות היא ארצנו, אלא משום שהיא עצמה פלא.
מיכל חרותי:
השנים הכי מאושרות שלי בענף המו"לות בכלל ובעריכה ספרותית בפרט היו השנים שעבדתי עם עליזה בידיעות ספרים.
היא היתה ה-אמא הגדולה של כולנו במערכת, מנטורית, השראה, מורת דרך, חברה והבוסית הכי טובה שהיתה לי אי פעם!
ענת לויט:
אני זוכרת לך עליזה ואזכור זאת כל שארית חיי
א. איך לפני שניים וחצי עשורים הענקת לי במשרדך ליד מקווה ישראל מקווה של מים מתוקים – כשפינית לי מקום מכובד כעורכת ספרים במשכל. הענקת לי ולבנותיי יכולת לשרוד כלכלית על פני שנים במקצוע שאין לי מלבדו. אז תודה לך. היה לנו כיף ביחד!
ב. אני מודה לך על כל תיקון ותיקון שעשית מעת לעת בכתב יד שלי ביד עדינה ובנפש חכמה ומיטיבה לקרוא.
ג. אני מודה לך על היותך אשתו של איש הספר מן המעלה הראשונה – רובן ציגלר – שטלפן אלי לפני שני עשורים בערך בתשע בערב. בעצם את טלפנת ואמרת – "רובן רוצה להגיד לך משהו". ומה אמר רובן? "אני מאוד מאוד אוהב את הספר שלך 'ניקול ופייר'."
ענת לויט, עמיתתך זה שניים וחצי עשורים.
מוטי גלילי:
לאחר שקראה את הפואמות שהתפרסמו בעיתון 'הארץ' עליזה ציגלר פנתה אלי בהצעה להוציא ספר שירים חדש בסדרה שערכה – 'ליריקה'. כמה שבועות קודם קיימתי שיחות להוצאת ספר עם איריס מור ז"ל שהיתה העורכת הראשית בהוצאת 'כתר'. העדפתי לחתום חוזה עם 'ידיעות ספרים' ולעבוד עם עליזה. עליזה ערכה את 'מסע שנגמר בריקוד' בקפדנות ובתשומת לב מיוחדת. רעיונות שלה התקבלו בהערכה ואהבתי גם את חופש הפעולה שאיפשרה. תמיד אזכור את הסכמתה לשלב את מכתבי אמי בספר ושמחה על התצלומים המשפחתיים שהבאתי. התהליך שהתחיל במהלך העריכה עם עליזה התעצם עם צאת הספר 'רציתי לרשום נוף אחר', הוצאת 'מוסד ביאליק' בעריכת דן מירון. גם בהקלטה שהתקיימה באולפן של ICAST עליזה טיפלה בכל ההיבטים והיתה נוכחת כמפיקה. עורכים אחרים פסלו את הרעיון לצרף מקבץ של מכתבי אמי וחששו מגלישה אל כיוונים אחרים שאינם שירה. אני חושב שהייתה ועדיין קיימת שמרנות שמקורה לא ברור לי אצל עורכי השירה ואולי גם אצל הכותבים. שמרנות הבאה לשמר תבניות שירה ישנות – מוכרות וידועות. לשמחתי עליזה אהבה פואטיקה חדשה ולא מוכרת. במקרה שלי – פואמות, קולאז'ים, ורבדים של חומרי דוקו.
ליהי חנוך:
מעשה העריכה הוא ריקוד. היוצר מגיע לרחבה עירום, פגיע,
כל אברי-נפשו מוצעים למכירה. אם בר-מזל – פוגש את עליזה,
העורכת, המוציאה לאור. ידיה חזקות, עיניה רואות,
היא שומעת את המוזיקה, היא יודעת את המוזיקה,
מובילה את הריקוד ברכות ובבטחה, בחרדת קודש, באהבה –
עד שנגלה השלם. מושלם. לעמוד לבדו בעולם.
ליהי חנוךֶ
זהר כוכבי:
מהשיחה הראשונה בטלפון, דרך התכתבות במייל ובהמשך בווצאפ, היה ברור שהדיבור עם עליזה הוא אחר: מרענן, פאנקי, מצחיק – ולא משתדל להיות משהו שהוא לא. זה היה – ועדיין – כיף חיים.
לעליזה יש יכולת לראות, לשמוע ולחוש בין המילים וגם בתוך החריצים שהן משאירות. זו ההתבוננות שרווּיה בדקויות ובטעמים. האותנטיות הייחודית של הצעותיה לשינוי בטקסט מאפשרת התמסרות של הכותב. ובכלל, העבודה עם עליזה, כמו כל התקשורת איתה, היא תמיד כנה. זו כנות נעימה, שפותחת ומרחיבה.
ליבל רום:
שלוש שנים חיפשנו, אני והספר שכתבתי, עורך שיערוך אותו ויהפוך אותו לראוי לראות אור.
ואז מצאתי את עליזה.
ההיכרות שלי איתה שינתה לי את החיים, והפכנו לחברות טובות.
באכפתיות ועדינות, היא הפכה את הספר שלי למושלם.
לדבר שאני הכי גאה שעשיתי בחיים…
ואז, היא הוציאה אותו לאור.
אין בכלל מילים לתאר כמה אני מלאה בהודיה על המזל הטוב שהפגיש בינינו.
רחל שליטא:
עליזה היא עורכת קשובה ודייקנית, ויחד עם זאת פתוחה ללכת עם הסופרת לכל מקום, בלי להגביל ובלי לקרוא לסדר. המילים " זה הספר שלך" חזרו הרבה מאוד בזמן העבודה בינינו, כדי להדגיש שאני צריכה לעמוד על שלי כסופרת. אבל הדבר הכי יפה לראות בעבודה של עליזה הוא איך שוב ושוב היא הולכת אחרי הטעם והבחירה שלה, ולא בודקת אם הדבר מקובל על אחרים או כבר קיבל אישור מאינסטנציות אחרות. אם זה מוצא חן בעיניה – היא הולכת עד הסוף, גם נגד הזרם. בשבילי זה המון. ועל האישיות המקסימה והנעימות והחברות עוד אפשר להרחיב הרבה יותר.
רבקל'ה מונדלק:
עליזה היא בית לסופרים, בית במובן המטאפורי. כי מי שכותב מצא ארבע קירות עם גג מעליו וכל מה שהוא צריך זה מקום מוגן וזוג עיניים שיודעות לקרוא ולנקות מ'כתב היד' שלו זיוף, מניירות ספרותיות, וצפיפות עצם. עליזה גם יודעת לשאול שאלות ולא לוותר כשמשהו לא נכון בעיניה.
עליזה היא בית לסופרים ולאפרוחים ספרותיים, אני יודעת, הייתי כזאת, ובית אמיתי לא עוזבים.
אסתי ג. חיים:
עליזה ציגלר היא אשת ספרות ועורכת ראשונה במעלה, הן בעבודתה כעורכת
הראשית של ספרות מקור בידיעות ספרים במשך שנים רבות, והן בעבודתה
מול הסופרים עצמם.
עין המיקרוסקופ שלה יכולה להבחין מיד באיכותו של טקסט, ולהבין את
עומקיו. נגיעתה כעורכת עדינה ומדויקת, ובכישרונה ודקות אבחנתה, היא יודעת
גם מתי להניח את מחק העריכה ולא לגעת.
עליזה, שהפכה בשבילי לחברה אהובה, עושה את עבודת הספרות החשובה
שלה בענווה ובשקט, ולעולם אינה מעמידה עצמה במרכז הסיפור, אלא את
הסופר והטקסט.
בשל כל אלה נעים מאוד לעבוד עמה. מעבר להיותה עורכת מעולה היא אדם
מעולה ונדיר.
אוריין צ'פלין:
כשיוסי אקרמן ואני סיימנו לעבוד על כתב היד של הספר ״מה שאלת היום״, בדיוק קראתי את ״ילדים בסדר גמור״, של פרופסור חנה יבלונקה בעריכתה של עליזה. הייתה לי ידיעה פנימית שרק עליזה יכולה לטפל בטקסט הזה של אקרמן, בן דור ילדי המדינה,
ילד בסדר גמור – לתפארת.
שלחתי לעליזה טקסט קצר על אמו ניצולת השואה של אקרמן, אחרי שעה עליזה כבר הייתה לעורכת הספר.
בזכות הטקסט, בו טיפלה במקצועיותה הידועה, בסבלנות ואהבה, פגשתי אשה חכמה, רגישה, שנכנסת ללב ברגע.
השיחות בינינו גלשו מייד אל הפרטי והאישי,
ועל אף מרחק השנים בינינו, מצאנו אינסוף נושאים משותפים.
השילוב הנדיר בין מקצוענות וחוכמת הלב –
הוא שהפך את העבודה למלאת עליזות 🙂
אפרת שטיגליץ:
"צריך המלצות. זה אומר כמה שורות. (מצידי שורה, שתיים)…
אפשר לאו דווקא על העבודה על הטקסט, אפשר סתם על הקשר שנוצר. כותב/עורך. זהו."
שורה-שתיים על מי היא בשבילי.
באמת תודה רבה, ציגלר, שלא ביקשת ממני לסכם רק במלה-שתיים את הקשר שנוצר בינינו לפני ובמהלך כ-40 שנה.
בעצם על משימה כזאת הייתי מתגברת צ'יק-צ'אק עם המלה "אהבה". אהבה ממבט ראשון במרתף של כתב העת
"פרוזה", מתחת ל"קפה תמר", כשפגשתי את עליזה היפהפייה שישבה ליד או על השולחן של יוסי קריים בעודה מארחת-מגדלת
ניצני כותבים כמוני, מוצלחים ומוצלחות ממני, כאלה שהפכו לאושיות, לרבי ורבניות מכר, וגם משוררים ועורכים ומאיירים והוגים,
וממש לא רק "צעירים", שהיא טיפחה ותמכה ודאגה להם וגם פרסמה אותם והוציאה להם ספרים. אז עדיין לא נולד המושג
"כתיבה יוצרת" וכל הלהג שסביבה. ללא מילים מיותרות עליזה פרסמה לי בחוברת פרוזה מס' 101 את שני הסיפורים הראשונים
שכתבתי בימי חיי, ערכה בפועל את ספרי הראשון שיצא בהוצאת עם עובד, ערכה ואף הוציאה לאור את ספרי השני בסדרת פרוזה
שלה בהוצאת ידיעות אחרונות, הזמינה אותי תמיד לכל הפרויקטים הספרותיים שיזמה, ואולי אם היא הייתה מעורבת בעוד כאלה
ומזמינה אותי אליהם כמו עכשיו, הייתי כותבת ומפרסמת יותר…
"ללא מילים", בעזרת סימני העריכה בעיפרון של ציגלר, למדתי ממנה לכתוב, לערוך, ובעיקר למחוק, לתמצת, עוד ועוד, כמה שאפשר
יותר, כי תמיד אפשר עוד קצת.
ואהבה? בספר שערכו מיכל חרותי ושי צור "תוכו רצוף אהבה", שמוקדש כולו לעליזה, ניסיתי להסביר את האהבה הזאת שלי, את
העובדה שהייתי, והנה, עודני, חלק מ"המשפחה" של ציגלר, והיא חלק משמעותי מחיי. וזה כולל הכול. הורים ובעלים וילדים ונכדים
וחתונות והלוויות ושמחות ומחלות. והנה, כמו רוב חיינו שחולפים, עדיין , וממש לצערי, אנחנו ממשיכות לממש את האהבה הזאת שלנו
בעיקר "ללא מילים" וגם ללא מפגשים, כי זה מה שקורה לא מעט בחיים.
אפרת שטרן:
תמיד ידעתי שעליזה ציגלר נחשבת לעורכת מקצועית, מנוסה
ומוערכת, ולא העזתי אפילו לחלום שיום אחד אזכה להיעזר בה.
פגשתי אותה לראשונה בקורס לתולדות האמנות. תמיד בשורה
הראשונה, תמיד מתולתלת וגבוהה, יושבת וכותבת. הבחנתי גם
שברגע שהדיון עובר מאמנות חזותית לספרות, היא חדלה
לכתוב, והיה לי ברור שכל ספר שאמליץ עליו – היא כבר קראה לפני
כולנו. בהמשך גיליתי לא רק אשת-ספר משכילה וצנועה, אלא
גם חברה אמפתית, הגונה וחפה מכל פוזה. אבל דבר לא הכין
אותי לחוויה של הוצאת ספר בעריכתה.
שלחתי לה בדחילו את כתב היד, ותוך יומיים (יומיים!) קיבלתי
מייל נרגש: בטח, היא מאמינה בחומר, מכירה בחשיבותו, וכבר החלה לערוך אותו.
"אני לא אוהבת שמחכים לי," אמרה
ופתחה במסע נחוש לחשיפתו של הספר. וכך, במשך שבועות וחודשים, במסירות אין קץ, יזמה קשר עם מו"לים, עיתונאים, מבקרי ספרות, ועורכי תוכניות תרבות, תמכה ושיבחה ופילסה לספר את דרכו.
היה ברור שהיא לא רק עושה את מלאכתה אלא מעורבת רגשית בעתידו ובגורלו, ועל הדרך גם דואגת כל העת להרגיע את חששותי.
אז תודה זה לא מלה
רונית פאולה אנדריאה סלע:
עליזה הייתה העורכת האחראית והמוציאה לאור של הרומן הראשון שלי, "רק פה לא קרה שום דבר ".
אני זוכרת בעל פה את המייל המרגש שהיא כתבה לי כשגמרה לקרוא את כתב היד. כבר במייל הזה פגשתי את האכפתיות, הרגישות והאנושיות של עליזה, שבהמשך הפכו את תהליך ההוצאה לאור לנעים ועוטף.
היה בעבודה איתה שילוב של מקצועיות מצד אחד, עם המון דיוק ותשומת לב לפרטים, ויחד עם זאת משהו קליל ונינוח שעזר לי לשמור על פרספקטיבה בריאה ולעבור את התהליך המרגש והמלחיץ הזה בטוב ואפילו בהנאה.
עליזה תמכה בי עם הרומן השני שיצא לאור בהוצאה עצמית, הפעם באופן לא רשמי, עם המון עצות טובות ועוד, פשוט מתוך טוב לב ואכפתיות.
אני מרגישה המון הודיה על כך שדרכינו הצטלבו ועל הזכות להכיר אותה ולעבוד איתה.
רונה שפריר:
עליזה יקרה,
אפשר לעבוד עם הרבה עורכים מוכשרים. קשה למצוא עורכת שהלב שלה תמיד נמצא במקום שבו נמצאת הכותבת. את עורכת נדירה, יש לך לא רק עין אלא גם יכולת לזהות בין המשפטים והמלים את הקול שמבקש להישמע. כל מי שיזכה לליווי שלך יזכה לטקסט משובח ולחוויה משמעותית לחיים עצמם.
יורם קניוק
